הבוקר קמנו בעצלתיים ופשוט לא עשינו כלום. נתתי לירדן להיכנס לאווירה ולהכיל שהיום מתחיל השינוי. יצאנו לארוחת צהריים קצרה במקדונלדס ואז יצאנו לדרך עם מזוודה וטרולי בטראם לכיוון המעונות. הגענו באחת וארבעים וכבר עשרות ילדים ומשפחותיהם צובאים על הדלת. בשתיים בדיוק נפתחה הדלת. רישום אצל גברת וויצל ויאללה לדרך. קומה 6 למורים. בדיקת טפסים. חדר 621. השותף של ירדן הוא לא רקדן . היה רקדן . עכשיו לומד אופנה. באסה. לא ראינו אותו אבל באסה. ירדנו להצטלם ואחר כך לשלם ולקבל כרטיס סטודנט. עלינו חזרה וביקשנו לעבור לחדר של רקדן. אמרו שיחכו שכולם יגיעו ואז נראה. עשר דקות אחרי באו ואמרו בוא. אתה עובר לחדר עם תיאו מברזיל. רקדן. כבר שנה שלישית כאן. חדר גדול יותר. אחלה. צריך לתכנת את הכרטיס לחדר החדש. לעלות ולרדת במעלית זה סיוט. כל פעם עשר דקות המתנה. בגלל זה התלמידים עולים ויורדים ברגל. ירדני בסטרס היסטרי ובחרדות קשות. הוא מרגיש בודד וחלש. בחדר אוכל הוא התעקש ללכת לשבת בקצה האולם לבד. האוכל לא היה לו טעים. כל דבר נראה לו בלתי אפשרי. מסכן. מזל שקרן מעודדת אותו מהארץ. אני מלחיץ אותו.
נסעתי חזרה לחדר להביא את המזוודה השנייה. כבד .
כשחזרתי ירדן נראה רגוע יותר. סידרנו את שאר הבגדים בארונות והוא ממש שחרר אותי כי לא היה לו נעים מתיאו שרצה לישון. מחר בבוקר אני אלווה אותו לבית ספר. זהו. מתחילים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה