לפני חצי שנה לודה, המורה המדהימה לבלט באקדמיה למוזיקה ומחול, אמרה לירדני שהוא צריך ללמוד בחו"ל. אין לו מה לחפש כאן. אהבנו את המחמאה אבל פסלנו את הענין. הוא צעיר. יש זמן. מה פתאום שניתן לו ללכת ? וכאלו. אחרי שבוע נדיה, המורה מבלט ירושלים אמרה לירדני, תבוא לראות אותך חברה שלי מהאקדמיה לבלט של האופרה בוינה. מה ? למה ? מה פתאום ? טוב נו. אחרי התרגשות ראשונה וביטול ראשון , יסמין באה לראות. התרשמה... צילמה וידאו, שלחה לסימונה נוג'ה, מנהלת האקדמיה בוינה. התקבלת. בוא. מה ? מי ? למה ? רגע. מה פתאום. חכו. טוב , לא השנה . שנה הבאה. לא לא. חייב להיות השנה. אבל אבל...
איזה כבוד. איזה כשרון. איזה תענוג. אבל איך עושים את זה ? לחץ..
טוב. בחודש מאי נסענו לוינה לשלושה ימים . בימים האלו ירדני נכנס לשני שיעורים. ראינו את המעונות. ראינו חלק מהמורים. בעיקר היינו בהלם. טוב. צריך לתת תשובה. קחו לכם שבועיים להחליט...
שבועיים וחצי אחרי שלחנו מייל שירדני בעניין...
כך יצא שבחודשים האחרונים אנחנו די מתעסקים בהכנות למעבר של ירדן לוינה. המון התעסקויות לוגיסטיות, ויזה, מחשב, אייפון, כרטיס אשראי, מה לוקחים איתנו, אנשי קשר בוינה, קהילה יהודית, איך יסתדר ? לחץ !
בסופו של דבר הגיע הזמן ומחר בבוקר אני נוסע עם ירדני. המזוודות ארוזות ונותרה לנו ארוחת ערב אחרונה בהרכב משפחתי לחודשים הקרובים.
שמחה מהולה בעצב. דאגה וגאווה ענקית.
אני מתנחם בזה שאני נפרד רק עוד שבוע וחצי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה