עדכון מוינה - אין כמו אמא

אחרי שבועיים מורטי עצבים סוף סוף הגיעה המשמרת שלי בוינה.
אמנם כפי שירדן אומר, בלב ובמחשבות הייתי פה כבר מה-3/9, ובכל זאת ספרתי את הדקות...

ביום שישי ארזתי 2 מזוודות ותיק יד, בכל טוב הארץ כולל 40 חבילות במבה קטנות, קוסקוס ואבקת מרק עוף, אביזרי אימון לבלט ועוד שלל מוצרים מהבית עבור הגוזל הגולה. לתוך המזוודות הצלחתי לדחוס גם קצת בגדים עבורי (פחות מחצי מזוודה).

לבקשת ירדני, טל ואני השקענו שעה מחיינו בלהוריד מהקיר בחדרו עשרות רבות של תמונות שצילם ואסף במרוצת השנים על מנת שיוכל להעביר את הקולז׳ הנפלא הזה לחדרו החדש.

לארוחת הערב אליה הצטרפו, מלבד סבתא סימה, גם גל שרון ודורית - הזמנו פיצות...
למרות הכוונה להיכנס למיטה בשעה מוקדמת היה קשה לי להיפרד מהגוזלים האחרים, וכך מצאנו את עצמנו במיטה אחת לא כל כך גדולה ארבעה דובונים (טרללה ללה..).

באחת וחצי התעוררתי, קפה אחרון מבעלי האהוב ולשדה.

למרות ואולי בגלל השבת ושעת הלילה המאוחרת, מעט מידי דיילים ואנשי ביטחון יצרו פקק אנושי. לקח יותר מ-40 דקות לעבור את הצ׳ק אין, רק כדי לגלות שמעכשיו הכניסה לטרקלין דן מחייבת הזמנת "פינוקים" מראש באתר לאומי קארד, ולא פחות חמור: ארומה סגורה בשבת.

נאלצתי להסתפק במיץ תפוזים ומים במחיר מופקע מהבורגר ראנצ׳...

הטיסה עברה בנעימים. עוד לפני שהמטוס התרומם מהמסלול עיני נעצמו... נפקחו מחדש 40 דקות לפני הנחיתה, מספיק זמן כדי להחליף את הסים בנייד לסים מקומי...

למרות שהמטוס הקדים בחצי שעה, ירדן ונהג המונית הישראלי כבר חיכו לי בשדה.
היה מפגש מרגש-לפחות מבחינתי...

נסיעה קצרה לדירה שנמצאת במיקום פצצה, פריקת מזוודות ויוצאים לשתות קפה בסטארבקס - מה שאומר שהוא במצב רוח סביר (אמנם מלא חששות ושופט את ביצועיו לחומרה, אבל לזה אני כבר רגילה...).

שמחתי לראות שהוא כבר מתמצא במרחב, מזהה את המוכרים בחנויות השונות ולפחות בשפת הגוף שלו "השתלב".

מזג האוויר היה נפלא, אבל ירדן היה עייף אז הלכנו ל

נוח. בדרך עצרנו בסופר כדי לקנות חלב לקפה, ירקות לארוחת הערב וקולה לירדני.

אחרי חרופ של שעתיים הערתי אותו... יצאנו לסיבוב במריה הילפרשטראסה.

ברחוב התקיימה הפגנה שקוראת להעמיד לדין מישהו סיני שלא הבנו מיהו.
מרתק לראות איך מתנהלת פה הפגנה: עומדים בשורות ישרות, 4-5 אנשים בשורה, עם רווח בין השורות ובין הטורים (כדי לאפשר לקהל גם לעבור), אין צעקות אין דחיפות, המון שלטים ותמונות וגם מייצג של שחקנים שממחיש את הזוועות. ירדן היה מרותק.

אחרי שקנינו לנסיך שטיח לאמבטיה וכיסוי לטלפון, ואחרי שהוצאנו כסף (בהנחיה צמודה ומדוקדקת מירדן...), הוא הודיע שהוא רעב ובלי מקדונלדס הוא לא זז יותר... אז הלכנו לאכול (שוב).

למרות התכנון המוקדם, ירדן שינה את דעתו והחליט להשאר לישון איתי הלילה (איזה כיף שהגעתי ישר לסופ"ש). אז נסענו לפנימיה לפרוק את כל הציוד שהבאתי מהארץ רק כדי לארוז ספרים ובגדים למחר.

על הדרך ירדן החליט לנצל את היעדרותו של תאו מהחדר כדי לתלות את הטפט שלו...
רק אחרי ששני קירות כוסו לחלוטין נחרד הילד שמה הדבר אסור וכל הדרך לדירה רק שאל מה יקרה אם יכעסו עליו...
החרדות נרגעו מקץ שעה כשתאו דיווח שהכל בסדר: המורים ראו ואישרו.

החלטנו ללכת על ארוחת ערב ביתית: סלט חביתות טוסט וקולה. הדירה מצויידת כמעט באפן מושלם ותוך זמן קצר ישבנו בפינת האוכל אכלנו ארוחת ערב ושוחחנו עם האהובים שנותרו בבית.

היה יום כייפי ורגוע. סוף סוף נשמתי אויר מלוא הריאות... שרק ימשיך כך!

חמישי

התעכבתי בכתיבה כי אין לי מצב רוח.
אתמול בבוקר התעוררתי בשש אבל חזרתי לישון עד תשע וחצי.. ארוחת בוקר. קצת מיילים מהעבודה ויצאתי לבית הספר.
ירדן היה עצבני ורעב. או רעב שגרם לו להיות עצבני. בשיעורים הלך לו טוב. יסמין סיימה ונסענו ביחד ל wgkk שזה קופת חולים של האוסטרים כדי לעשות ביטוח רפואי. אחרי שלושה פקידים וכמה טפסים כשהגענו לתכלס, אומר הבחור, כן אין בעייה תשלמו 120 יורו לחודש אבל שישה חודשים ראשונים הוא לא יהיה מכוסה.. אהה.
מאוכזבים נסענו ל sva שזה הביטוח הפרטי של יסמין בנסיון לצרף את ירדן לביטוח שלה אבל הפקידה משכה בכתפיה : הוא בן שלך ? אח ? קרוב משפחה ? אומנה ? מאומץ ? לא ? אז תאמצי אותו ואז נצרף...
לא אופציה כרגע..
הרעב עלה על גדותיו אז נכנסנו למסעדה מקומית. בסגנון ובריח של שנות השבעים שמונים. שניצל וקורדון בלו לימולירדן ומרק ליסמין. לירדן היה טעים. לי פחות.
במסעדה יסמין עשתה כמה שיחות לחברות ביטוח. יוניקה ואליאנצ 100 יורו או 120 יורו לחודש.
חברה אחרת 60 יורו. נסענו לשם והבנו שצריך לשלם לכל התקופה מראש ובכל מקרה אם יש אירוע ביטוח ירדן צריך לשלם ורק אחר כך מחזירים.
במקביל מצאתי בקבוצת הפייסבוק ישראלים בוינה שרק שלשום אישרו לי להצטרף אליה.. קישור לבחור בשם מוטי מישראל שיש לו פוליסות ביטוח לרילוקיישן שנראה שמתאים. רק 30 דולר לחודש.
אני בוחן.
אחרי זה הלכנו ל jump in שזו חנות בגדי ריקוד בערך היחידה בוינה לקנות לו מכנסי ג'ז. הנחה של 10 אחוז לתלמידי האקדמיה לבלט של האופרה.
משם לסטארבאקס וכבר התחלתי להרגיש את הירידה הדרסטית במצב הרוח. אווירת נכאים קשה.
הקטע החברתי שהוא לא מצליח להשתלב הורג אותו ואותנו.
הוא ממש עצוב. אנחנו פוחדים שיאבד את שמחת החיים שלו.
נפרדנו כך. הוא חזר לפנימיה שם הוא לא ממש אכל ואני המשכתי להסתובב עוד קצת במרכז העיר.
חזרתי לחדר די מוקדם וזהו.
הבוקר יום שישי. ארזתי את מה שצריך. סידרתי קצת את הדירה וכדי להוסיף שמן למדורה ירדן התקשר לקרן שהוא לא מוצא את הכיתה ושהוא שכח להביא גרביים. כיף, תענוג...

אופטימיות זהירה

הבוקר קמתי בלחץ מהעובדה שאני צריך ללכת למשרד הפנים האוסטרי. איך זה לבקר במשרד ממשלתי במדינה זרה ? צריך להוציא anmeldung שזה רישום כתובת מגורים של ירדן בוינה לטובת ביטוח הבריאות.
כמה תחנות ב U ban ואני שם. פקידה נחמדה. חמש דקות וסיימתי. מדהים.
מה שכן, איזור ההמתנה מופרד מדלפקי השירות כלומר מי שממתין לא רואה את הפקידים והלקוחות האחרים. שונה.
I wondered aimlessly ברחוב לנדשטרסה שזה רחוב שמוביל לתחנה די מרכזית של רכבות כולל רכבת לשדה.
למי שמעונין הדרך הכי זולה להגיע אל ומשדה התעופה היא ברכבת קו s7 במחיר של 4.4 יורו לכיוון. מתחנת לנדשטרסה יש אוטובוסים ו u ban לכל שאר העיר.
יש דרך נוספת שנקראת cat גם מלנדשטראסה אבל זה אקספרס ועולה 12 יורו לכיוון או 19 לשני הכיוונים.
אדי הסעות לוקח 35 יורו.
מונית עם מונה תעלה בערך 40 עד 45 יורו.
חנויות שכדאי להכיר:
מרכולים - LIDL, BILLA, HOFER, DM, SPAR. כולם זולים יחסית לארץ ובכולם מבחר גדול של מוצרים.

KIK - רשת ממש זולה לבגדים ודברים לבית
BIPA -  רשת פארמה זולה
נסעתי חזרה לכיוון בית הספר. ירדן כעס שבאתי. יופי. הוא רוצה להיות עם החברים.
הלך לפנימיה לאכול. אני חיכיתי בסבלנות באיזור האופרה.
חזר- האוכל היה מגעיל אז הוא רעב. הלכנו לנאשמרקט . נכנסנו למסעדה ושוב ישראלים מנהלים את המסעדה. אלה שנראתה חרדית אמרה שירדן יבוא לעשות אצלהם שבתות ושיתיעץ וישאל. אבל מה ? במסעדה מגישים יופי של חזיר. התבוללות..
משם כל אחד לדרכו למנוחה קצרה. בחמש וקצת נפגשנו עם יסמין לשיחת עידוד ומוטיבציה. ירדן היה מאוד חיובי ונראה שמצב הרוח חזר. הוא גמל בליבו להתמודד.
נפרדנו ואני חזרתי לדירה. סיגריד, בעלת הדירה הגיעה סוף סוף לקחת את הכסף. היא סופר סופר נחמדה וממש עושה מעל ומעבר לתת תחושה טובה. ממש כיף.
זהו. מבחינתי נגמר היום...

היום השני ללימודים

אתמול סיכמנו שהיום ננסה יום שלם כמו שיהיה אחרי שאחזור לארץ. אז בבוקר לא שמעתי ממנו כלום אבל הוא עדכן את קרן שאכל והגיע לבית ספר.
אני בקושי גררתי את עצמי בבוקר.
אכלתי לבד. מבאס.
החלטתי לסמן מקומות שצריך לראות בעיר והתחלתי ב Hundretwasserhauas שזה בית לאנשים רגילים אבל בעיצוב צעקני משהו. נסעתי כמעט עד קצה העיר בשביל זה. בתמונות הוא נראה טוב יותר אבל סך הכל נחמד. מובן שהכל מסביב לבית ממוסחר בצורה קשה. מי אמר פוסטר של הבית ב 60 יורו ?
יסמין התקשרה ואמרה שלטובת ביטוח הבריאות אני צריך לקבל אישור מהפנימיה שהוא לומד שם אז חזרתי לבית הספר לאסוף את ירדן. איך היה ? לא משהו. נפלתי בפירואטים וכולם שופטים אותי. בג'ז היה פאתטי. עצרנו בסטארבאקס להעלאת המצב רוח. בתחנה הוא פגש חלק מהבנים והוא הצטרף אליהם. אבל לא ממש..
כשהגענו הוא הלך לאכול איתם וכשנכנסתי לחדר אוכל הוא גירש אותי.
עליתי לחדר שלו להתקין לו את האוזניות שקניתי קודם ולקחת את האישור מהמורה.
ניסיתי שוב לשנות את ה ip שלו ל ip ישראלי כדי שיוכל לראות yes אבל שוב ללא הצלחה. מאתגר את מומחי האינטרנט והרשתות...
שוב ביקש שאלך. ממש Persone non Gratte אני.
חזרתי למרכז העיר. זצסיון. נחמד. נשמרקט שוק חביב למדי.
אכלתי סושי טעים וסיירתי בדוכנים. מה שהולך חזק זה פלאפל, גבינות מוזרות למשל משהו שנראה כמו קש והשוס הגדול חומוס בטעמים. לדוגמא חומוס קארי, מנגו, וואסאבי.. WTF ?
משם לקרלסקירכה שהיא כנסיה מרשימה. כניסה בתשלום אז דילגתי. בחוץ בריכה נחמדה אז נחתי לי בשמש לנסות לנקות את הראש.
הסוללה בנייד התרוקנה אז זה סימן שצריך לחזור לחדר.
דיברתי עם יואב ושוב הלב נופל. קשה לו בכיתה. אין לו חברים. יש לו כאב ראש ואולי הוא לא צריך להיות בכיתת העתודה המדעית הטכנולוגית..
יום הכי קשה רגשית אבר.
בשבע נסעתי חזרה לירדן שסיפר שנח ועשה שכיבות סמיכה וכפיפות בטן ואכל. באוכל היה ילד שעצבן אותו אבל הוא לא פירט למה.
הלכנו ברגל לגלידריה הקרובה. אני אכלתי גלידה והוא פלצ'ינקה (קרפ).
בדרך חזרה אמר לי שוב שהוא לא רוצה שאכנס כי זה מביך. בנשימה שנייה הוא אמר שלא בא לו על החיוכים ולהתאמץ להיות נחמד ושבכלל נראה לו שעברו 3 ימים ולא רק שניים.
מקווה שיישן טוב.
אני הלכתי לבית הקולנוע שנקרא Haydn שמקרין סרטים באנגלית במריה הילפרשטראסה לראות את הסרט u.n.c.l.a. אקשן קומי חביב לניקוי הראש.
כרטיס 7.5 יורו שזה בערך 33 ש"ח. נצ'וס גדול וקולה 8 יורו שזה בערך 35 ש"ח. למחפשים השוואה עם יוקר המחיה בישראל.
אגב תספורת גברים 17-20 יורו....
זהו. חזרתי לחדר. מחזיק אצבעות ליום טוב מחר.

כסיסת ציפורניים

אחח. כמה קשה להיות הורה.. כשהם קטנים הדאגה היא בעיקר תפעולית. פיפי, קקי, אכל, שתה, הלך לישון. יש דאגה רגשית אבל הם כל כך קלים לעיצוב שאיכשהוא זה יחסית קל.
כשהם גדלים כל דמעה, כל נפילה, כל דכדוך, כל כעס, כל תסכול חורץ עוד שסע בלב...
אני יודע. סליחה. אני מאמין שהוא יסתדר בסוף אבל בינתיים...

הבוקר נפגשנו בתחנה ליד האופרה אחרי שנסע עם תיאו בטראם. אכל משהו קטן בחדר האוכל. לפחות ישן טוב.
בתכנית היה כתוב שיש מפגש בשמונה ורבע. תכלס כל התלמידים הגיעו כבר בשבע וחצי. את לוח השיבוצים היינו צריכים תרגום כדי להבין. בסופו של דבר ירדן עלה לכיתה לשיעור קלאסי. יסמין הגיעה ושוב הרגיעה. לכולם קשה. כולם לא בכושר. היא תדבר עם לוסיאן המורה. היא דיברה עם תיאו הביישן שיפתח שיחה עם ירדני העוד יותר ביישן.
המון איטלקים כאן. מעט מאוד תלמידים חדשים שחווים מה שירדני חווה.
הלכתי לשבת בקפה מוצארט וניסיתי זאכר טורט, עוגת מוצארט ועוגת תותים. דגימות. לא נפלתי. המוצארט הכי טעימה מהשלוש.
קניתי לו קרואסון וקולה במצוותה של קרן והעברתי דרך יסמין. להורים אסור לעלות למעלה.
בקיצור הוא כבר בשיעור השני. קפיצות וסיבובים... אחרי זה Body Awareness. אחרי זה ניפגש עם יסמין להרגעת הרוחות.
אני יושב במבואה וכותב. נכנס לכאן נער שנראה רקדן אבל מה, עם קביים. חושב כמה מדכא זה שאתה לא יכול לרקוד כשזה מי שאתה.
אני משתדל לשמור על אופטימיות ומשדר קוליות לירדן אבל קשה קשה...
מאוד מעודד אותי לקרוא את התגובות בפייסבוק, אז תמשיכו.

כמה הרהורים על וינה ואוסטרים.

ברכת השלום מכאן היא גרוס קוט שזה בתרגום חופשי "אלוהים גדול". Well...
העישון מותר בכל מקום.
בדירה שאנחנו גרים בה יש חצר פנימית שארומה קבועה של סיגריות מעטרת אותה.
לא בושה לזרוק בדלי סיגריות ברחוב. ראיתי.
הם מאוד נחמדים.
מדברים אנגלית יפה.
נשים יפות.

 ברמזורים בתחתית הקופסא שמשמיעה את התקתוקים לעיוורים יש כפתור סודי שמקצר את הרמזור האדום.
כשהולכים ברחוב רוב המבוגרים נראים כאילו כל משא העולם על כתפיהם. הצעירים סבבה.
נראה שארגון וסדר כאן זה ערבוב של גרמניה וישראל. מצד אחד נראה כאילו הם מאורגנים אבל מצד שני התקשורת לא משהו. למשל גם אתמול וגם היום היו אמורות להיות פגישות הכרות אבל... לא.

בקיצור. יצא הבחור אחרי השיעורים. עייף ותפוס אבל נראה שנהנה מהשיעורים. הלכנו עם יסמין לאכול ב vapiano שזה רשת של אוכל איטלקי מהיר. סביר לגמרי...

ירדן הבין את הרעיון של מערכת השעות אבל פתח חזית חדשה בדאגות. מה יהיה עם החלק החברתי ? כולם כבר חברים. למה שידברו איתי. ועוד חזית. מה יהיה עם הלימודים בארץ. וחזית נוספת. מה אני אמור לעשות מהצהריים והלאה ? חיים משעממים.

קשה קשה.

אחרי האוכל הלכנו לרחוב מריה הילפר לנסות לרכוש את שאר הדברים שנותרו. לא ממש מצאנו. אמרנו נחזור לפנימיה. קו 71 המפורסם החליט שלא מתאים לו יותר והקטר קרע צינור. אחרי המתנה של חצי שעה ובהתיעצות עם יסמין ובשילוב עם אפליקצית qando שהיא מצוינת כשהיא עובדת נסענו בדרך אחרת לגמרי. 

יצאתי לסופר לקנות לו קצת נשנושים שיהיה לו מה לאכול. אחרת יגווע. נו שוין.

אמר שרוצה לנוח. יצאתי ברגל לחפש את שאר הדברים שרציתי. הלכתי לחנות של יוסי מהסלולר ושאלתי אותו איפה אפשר לקנות מגבות. שלח אותי לחנות של איזה יהודי כמו שהוא אמר. נכנס לחנות . מייד אריאל שואל מה אפשר לעזור. כן המצב קשה בארץ. כן הרבה ישראלים באים אליו. עם ישראל חי.

חזרתי לפנימיה. ירדן ירד לאכול . ינסה ליצור שיחה עם החברים כאן. מקווה שיצליח. הוא מבואס...

אני בינתיים בחדר שלו . הוא כבר אמר שזה מביך שאני כל הזמן מופיע כאן.

חזר אחרי שהתרועע עם חלק מהבנים. לא שש מהמצב. בקושי אכל גם היום. בהוראת קרן יצאנו לכיוון סטארבקס להעלאת המצב רוח. אבל מה ? קו 71 היום לא מגיע לאופרה. נרד לפני ונלך ברגל.

בסטארבקס עצמו כרגיל נחמד ותו לא.

חזרה לפנימיה ? קו 71 עדיין לא פועל. אז שוב תרגלנו את הדרך החלופית.

ירדן בדרך שינן לעצמו : אני חזק. אני אתגבר. אני אעבור את כולם.... מלך.

הגענו לפנימיה. שחרר אותי ועכשיו תורי לספוג את קו 71. רק חצי דרך. להחליף שני טראמים ועוד קצת הליכה. לפי אפליקצית ספירת הצעדים הלכתי היום 17 קילומטר. לא רע. יאללה לילה טוב בינתיים.

מציאות אחרת

הבוקר קמנו בעצלתיים ופשוט לא עשינו כלום. נתתי לירדן להיכנס לאווירה ולהכיל שהיום מתחיל השינוי. יצאנו לארוחת צהריים קצרה במקדונלדס ואז יצאנו לדרך עם מזוודה וטרולי בטראם לכיוון המעונות. הגענו באחת וארבעים וכבר עשרות ילדים ומשפחותיהם צובאים על הדלת. בשתיים בדיוק נפתחה הדלת. רישום אצל גברת וויצל ויאללה לדרך. קומה 6 למורים. בדיקת טפסים. חדר 621. השותף של ירדן הוא לא רקדן . היה רקדן . עכשיו לומד אופנה. באסה. לא ראינו אותו אבל באסה. ירדנו להצטלם ואחר כך לשלם ולקבל כרטיס סטודנט. עלינו חזרה וביקשנו לעבור לחדר של רקדן. אמרו שיחכו שכולם יגיעו ואז נראה. עשר דקות אחרי באו ואמרו בוא. אתה עובר לחדר עם תיאו מברזיל. רקדן. כבר שנה שלישית כאן. חדר גדול יותר. אחלה. צריך לתכנת את הכרטיס לחדר החדש. לעלות ולרדת במעלית זה סיוט. כל פעם עשר דקות המתנה. בגלל זה התלמידים עולים ויורדים ברגל. ירדני בסטרס היסטרי ובחרדות קשות. הוא מרגיש בודד וחלש. בחדר אוכל הוא התעקש ללכת לשבת בקצה האולם לבד. האוכל לא היה לו טעים. כל דבר נראה לו בלתי אפשרי. מסכן. מזל שקרן מעודדת אותו מהארץ. אני מלחיץ אותו.

נסעתי חזרה לחדר להביא את המזוודה השנייה. כבד .

כשחזרתי ירדן נראה רגוע יותר. סידרנו את שאר הבגדים בארונות והוא ממש שחרר אותי כי לא היה לו נעים מתיאו שרצה לישון.  מחר בבוקר אני אלווה אותו לבית ספר. זהו. מתחילים...

שבת שלום

גם היום השכמנו באיזי. אין תכניות מיוחדות. יצאנו לדרך בלי מטרה מוגדרת. הלכנו לסטפאנפלאץ לספוג אווירה. בדרך ירדן התענג בסטארבאקס ואחרי זה הגענו לחנות להשכרת סגוואי. יקר מידי להשכרה פרטית וסיור מודרך צריך להזמין מראש. משם ברגל למסעדת TGI Friday. מאכזב ויקר. כדאי לוותר.
חזרנו ברגל לחדר ודי נשארנו כאן כל היום. קצת סידורים במחשב ולקראת שבע יצאנו לפסטיבל הסרטים של וינה שקורה ליד בית העיריה. מזכיר את ההפנינג שהיה כאן לפני ארבעה חודשים באירוויזיון. בגלל שהקדמנו לא היה הרבה לעשות מלבד דוכני אוכל. בכל מקרה מה שתוכנן להערב זה הקרנה של מופע של זמר שאני לא מכיר. חזרנו לחדר וירדני רואה עכשיו את גמר x factor. היום היה טוב פלוס מבחינת מצב רוח.. ירדני הביע חשש ממחר. מחר בצהריים ירדן מקבל את החדר במעונות. להחזיק אצבעות...

מתאקלם ?

הבוקר התעוררתי ממש מוקדם. ירדני ישן עד תשע כמעט. אבל.. הוא חזר. ירדני עם המרץ ושמחת החיים. הוא החליט להתמודד. אתמול היה היום הקשה בחיים שלי, כך הוא אומר.
היום הוא במצב הרוח הרגיל שלו. תענוג.
יצאנו לדרך. למצוא מים מינרלים בלי גז בוינה ניסיתם ? בהצלחה...
נסענו שוב לכיוון המעונות ובחזרה. גילינו שבפינת הרחוב יש סופר גדול שיש בו כל מה שצריך מנשנושים ועד לציוד לאמבטיה.
שמנו פעמינו לכיוון מרכז הקניות scs שכדי להגיע אליו נוסעים בקו U1 עד לתחנתו הסופית Reummenplatz. ביציאה מהתחנה ברחוב Reummenplatz מול בית מספר 2 יש שאטל שיוצא כל 20 דקות בערך לכיוון ה  scs. מובן שהשאטל עמוס ומובן שעמדנו.
אחרי כ 20 דקות מגיעים למרכז ענק בגודל של 7 קניונים ממוצעים בישראל. איקאה בכל צד ועשרה בנינים צמודים בני שני קומות של קניות. וינה נראית קוסמת יותר עכשיו ?...
בקיצור סיבוב באיקאה לרכישת קולבים ושק כביסה וסוללות ומפצל לחשמל. משם ל c&a למכנסיים וחולצה. משם למקדונלדס.
משם לחנות לציוד משרדי. מחברות עטים וכו'. הבחור צריך ללמוד גם, מה נעשה ?
וגולת הכותרת היא כמובן Primark. כמו בכל פעם שמגיעים לחנות הזו התחושה היא של "הנשרים פשטו עם שחר". המון בגדים. המון אנשים. כל מי שבדק איזה בגד זורק אותו חזרה לא מקופל למדפים. המוכרים לא עומדים בקצב. אבל מה ? משתלם. מילאנו מכל טוב ב 96 יורו. שווה. אני מניח שקרן תבקר פה עוד קצת ולכן השתדלתי לרסן את הבחור.
אני כל היום הסתובבתי עם כאב ראש אז ירדני די ירד עלי שאני זקן ושמן וכאלו. עד שהוא היה במצב רוח טוב אני הייתי ככה ככה. מידי פעם ירדני אמר שהוא מפחד שהמצב רוח הטוב לא יחזיק מעמד ככה הרבה זמן. קרן וטל מזריקים לו שיחות מוטיבציה מהארץ. נקווה לטוב.
בדרך חזרה נקרעה השקית של פריימרק ובאוטובוס שוב עמדנו. איזה קוטר...
בחזרה בחדר בסופו של דבר אני די ישנתי וירדן המשיך לשמור על קשר עם הבית ועם החברים בישראל. בסופו של דבר הלכתי לישון בתשע בערב. מזדקן...
מחר יום שבת. עוד לא החלטנו מה עושים.

יוצאים לדרך

אתמול בערב הלכנו לארוחת פרידה. ישבנו לראשונה באוסליבן. היה טעים ומומלץ. הערבוב הזה בין עצב לשמחה ממש מבלבל רגשית..
אחרי הארוחה ירדן וקרן ירדו לסיבוב אחרון עם ג'סי ואני הלכתי לישון.
קמנו בארבע וחצי והתארגנו לצאת.
בשדה תורים ארוכים כאילו כולם חיכו לסיום החופש כדי לצאת לחופשות.
צלחנו גם את זה למרות עודף משקל במזוודות ובתיקי היד. לפני הכניסה לבדיקה הבטחונית ירדן וטל התחבקו ארוכות ובכו כמו שצריך. כמה אני שמח שהם ככה מחוברים.. גם אני וקרן התייפחנו..
בדיקה בטחונית, ביקורת דרכונים. ירדן ניסה לעשות וידאו סטאר אחרון אבל הסרטון לא מצליח להיטען אז זה ביאס אותו. בכלל כל דבר קטן מרגיז אותו עכשיו. אני מבין שזה המנגנון הרגשי שעובד עכשיו ומשתדל לא להפריע...
עלינו למטוס. דיילות בג'ינס...נחמד.
למרות שזו טיסת לואו קוסט העלינו למטוס כל אחד מזוודה של 24 קילו, טרולי של 10 קילו ועוד תיק גב עם הלפטופים. בטיסה מחלקים טוסטים ושתייה . כל התענוג ב 190 דולר. מציאה. Fly Niki זו החברה והיא חברת בת של airberlin.
כרגע על המטוס. מנצל את השעמום לעדכונים. אעדכן שוב בהמשך.
אחרי הנחיתה תורים בדרכונים אבל המזוודות יצאו מייד.
אדי נהג ההסעות לא הגיע. התקשרנו, אמק שמגיע עוד כמה דקות ואכן הגיע. משפחה נוספת שהיתה אמורה לנסוע איתנו לא הגיעה אז בעיכוב קל נסענו לדירה.
בגלל העיכוב אדי לקח רק 30 יורו. נחמד. לפי הסיפור שלו הוא ומשפחתו ירדו לוינה כשהוא היה בן 16. כבר 27 שנים כאן. יש כאן 630 משפחות של יהודים בוכרים. לידיעתכם...
הגענו לדירה ושם חיכה לנו סטיב בעלה של בעלת הדירה שבוא נאמר נראה קצת תמהוני ולא מחובר כל כך. הדירה נחמדה ומעוצבת בסגנון עתיק. כל סנטימטר מנוצל והכי חשוב נמצאת מאחורי רובע המוזיאונים כלומר תחנה וחצי מבית האופרה.
אחרי התמקמות יצאנו החוצה לרחוב מריההילפר שהוא מדרחוב קניות ענק. יש שם מכל מה שצריך. אנחנו הסתפקנו במקדונלדס ובנסיון לרכוש סים בחנויות הטבק. המוכרות בחנויות לא יודעות כלום. זה הסים , קח אותו. לא יודעת כמה עולה מה. תתקשר לחברה וכאלו. ויתרנו בינתיים.
משם נסענו לבית הספר , שם לא היה אף אחד. החלטנו לתרגל את הנסיעה בטראם מבית הספר למעונות. קו 71 . חמש תחנות. פשוט...
במעונות פגשנו את המזכירה שאיתה התכתבתי קצת וביקשנו שישבצו את ירדן עם דובר אנגלית.
ליד המעונות יש חנות של סלולר שמנוהלת על ידי... יוסי.. כבר 30 שנה כאן. 20 יורו ויש לנו סים מקומי לגלישה ולשיחות.
החלטנו לחזור לחדר לנוח קצת.
קצת התפרקויות. קצת לחץ וירדן נרדם. תיכף נעיר אותו ונלך לסופר. אין לנו כאן כלום..
ובכן הלכנו לסופר LIDL שזה רשת אירופאית מוכרת. רכשנו קצת מאכלים ועוד שמפו, סבון נוזלי וכאלו. אגב ברלין. גם כאן מאוד מאוד זול... רק מה ? שקיות לאריזה במחירים מופקעים.
חזרנו לחדר ואכלנו ארוחת ערב של רווקים. לחם, גבינה, שוקולד. בריאות..
שוחחנו בוידאו עם טל ויואב ופרשנו לישון מוקדם יחסית.
נראה איך יהיה מצב הרוח היום ?

מי היה מאמין

לפני חצי שנה לודה, המורה המדהימה לבלט באקדמיה למוזיקה ומחול, אמרה לירדני שהוא צריך ללמוד בחו"ל. אין לו מה לחפש כאן. אהבנו את המחמאה אבל פסלנו את הענין. הוא צעיר. יש זמן. מה פתאום שניתן לו ללכת ? וכאלו. אחרי שבוע נדיה, המורה מבלט ירושלים אמרה לירדני, תבוא לראות אותך חברה שלי מהאקדמיה לבלט של האופרה בוינה. מה ? למה ? מה פתאום ? טוב נו. אחרי התרגשות ראשונה וביטול ראשון , יסמין באה לראות. התרשמה... צילמה וידאו, שלחה לסימונה נוג'ה, מנהלת האקדמיה בוינה. התקבלת. בוא. מה ? מי ? למה ? רגע. מה פתאום. חכו. טוב , לא השנה . שנה הבאה. לא לא. חייב להיות השנה. אבל אבל...

איזה כבוד. איזה כשרון. איזה תענוג. אבל איך עושים את זה ? לחץ..

טוב. בחודש מאי נסענו לוינה לשלושה ימים . בימים האלו ירדני נכנס לשני שיעורים. ראינו את המעונות. ראינו חלק מהמורים. בעיקר היינו בהלם. טוב. צריך לתת תשובה. קחו לכם שבועיים להחליט...

שבועיים וחצי אחרי שלחנו מייל שירדני בעניין...

כך יצא שבחודשים האחרונים אנחנו די מתעסקים בהכנות למעבר של ירדן לוינה. המון התעסקויות לוגיסטיות, ויזה, מחשב, אייפון, כרטיס אשראי, מה לוקחים איתנו, אנשי קשר בוינה, קהילה יהודית, איך יסתדר ? לחץ !

בסופו של דבר הגיע הזמן ומחר בבוקר אני נוסע עם ירדני. המזוודות ארוזות ונותרה לנו ארוחת ערב אחרונה בהרכב משפחתי לחודשים הקרובים.

שמחה מהולה בעצב. דאגה וגאווה ענקית.

אני מתנחם בזה שאני נפרד רק עוד שבוע וחצי...